<h1>פסקי שכל טוב הלכ' נדה סימן כ"א</h1>
<h2>דף יט.</h2>
זבה זו נדה. ולשון זיבה היינו לשון טיפטוף. ודומה לדבר, [תהלים ק"ה] ויזובו מים, [שמות ג'] זבת חלב ודבש. וכל דומיהן לשון טיפטוף. כלומר שמזיבה דם. יכול זבה דם מכל מקום, מן האף ומן הפה ומהקזת דם וכיוצא הדברים יכול תהא טמאה מכל דם ת"ל והיא גלתה את מקור דמיה, מלמד שאינה נדה אלא מן הדמים הבאים מן המקור. ומה הפרש בין נדה לזבה הנדה אין לה אלא שבעת ימים בין טומאה לימי ספירה. והזבה יש לה שבעה ימי (סיפור) [ספירה] אחרי פסק הטומאה. והנדה אינה טעונה קרבן כפרה והזבה טעונה קרבן כפרה. הנדה דמיה באין מן הטחול או מן הכליות. דם האדום דם שחור. וכמימי אדמה וכמזג באין מן הטחול. ושהוא כקרן כרכום בא [מן] הכליות. והזבה כל דמיה אינן באין אלא מבין קרביה. הנדה מטמאת שתהא נדה תחלה. עד כאן כתבתי מקצת ענין נדה וענין זבה בלשון קצרה כמו שמצאתי בשכל טוב ובחיבור רבינו מנחם. ושאר מכתבו לא ידעתי לבא לסוף דבר. והמבין יבין וישכיל.
<h2>דף לא:</h2>
שאלו תלמידיו לרשב"י מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן אמר להם שבשעה שהיא כורעת לילד נשבעת בלבה שלא תיזקק לבעלה עוד. לפיכך אמרה תורה תביא קרבן. ולפי שהזכר הכל שמחים בו, לפיכך מתחרטת לסוף שבעת ימים, שאין טומאתה אלא שבעת ימים. ובשביל זה אמרה תורה מילה לשמונה ימים, שלא יהו הכל שמחים בו ואביו ואמו עצבין שאינן יכולין ליזקק זה לזה. לפיכך אינו נימול עד שתצא אמו מטומאה לטהרה, דהא אור יום שמיני טובלת ומותרת לבעלה, חוץ מיולדת בזוב. ואני אכתוב לקמן ענין זבה. ובנקיבה מפני שהכל עצבין אין אמה מתחרטת עד יום י"ד, דלאור ט"ו טובלת ומותרת לבעלה, חוץ מיולדת בזוב. אבל מצאתי כתוב בספר רוקח דרך אחר. כשיפסוק הדם אז צריך לישב שבעה נקיים. וזה קורא שבעה נקיים. ואחר כך תטבול ומשמשת עם בעלה. ועוד אפילו מאחר (שהתחילה למנות) [שמנתה] שבעה נקיים אם פוסקת מן הדמים שני ימים [אפי' רואה טהורה], ורוב העולם נוהגים כן. וגם מצאתי בשכל טוב שהוא סבר הלכה כרבא, מיום שפסקו דמיה מונה שבעה נקיים.
<h2>דף לה:</h2>
ראיתי כתוב בספר שכל טוב. וטהרה ממקור דמיה [ויקרא י"ב], מלמד שכל דמים שהיא רואה בין טמא בין טהור אינן באים אלא מן המקור. ומעיין אחד הוא והתורה מטמאתו והתורה מטהרתו.
<h2>דף לז.</h2>
שאלו תלמידיו לרשב"י מפני מה אמרה תורה יולדת מביאה קרבן אמר להם שבשעה שהיא כורעת לילד נשבעת בלבה שלא תיזקק לבעלה עוד. לפיכך אמרה תורה תביא קרבן. ולפי שהזכר הכל שמחים בו, לפיכך מתחרטת לסוף שבעת ימים, שאין טומאתה אלא שבעת ימים. ובשביל זה אמרה תורה מילה לשמונה ימים, שלא יהו הכל שמחים בו ואביו ואמו עצבין שאינן יכולין ליזקק זה לזה. לפיכך אינו נימול עד שתצא אמו מטומאה לטהרה, דהא אור יום שמיני טובלת ומותרת לבעלה, חוץ מיולדת בזוב. ואני אכתוב לקמן ענין זבה. ובנקיבה מפני שהכל עצבין אין אמה מתחרטת עד יום י"ד, דלאור ט"ו טובלת ומותרת לבעלה, חוץ מיולדת בזוב. אבל מצאתי כתוב בספר רוקח דרך אחר. כשיפסוק הדם אז צריך לישב שבעה נקיים. וזה קורא שבעה נקיים. ואחר כך תטבול ומשמשת עם בעלה. ועוד אפילו מאחר (שהתחילה למנות) [שמנתה] שבעה נקיים אם פוסקת מן הדמים שני ימים [אפי' רואה טהורה], ורוב העולם נוהגים כן. וגם מצאתי בשכל טוב שהוא סבר הלכה כרבא, מיום שפסקו דמיה מונה שבעה נקיים.
<h2>דף עב:</h2>
זבה זו נדה. ולשון זיבה היינו לשון טיפטוף. ודומה לדבר, [תהלים ק"ה] ויזובו מים, [שמות ג'] זבת חלב ודבש. וכל דומיהן לשון טיפטוף. כלומר שמזיבה דם. יכול זבה דם מכל מקום, מן האף ומן הפה ומהקזת דם וכיוצא הדברים יכול תהא טמאה מכל דם ת"ל והיא גלתה את מקור דמיה, מלמד שאינה נדה אלא מן הדמים הבאים מן המקור. ומה הפרש בין נדה לזבה הנדה אין לה אלא שבעת ימים בין טומאה לימי ספירה. והזבה יש לה שבעה ימי (סיפור) [ספירה] אחרי פסק הטומאה. והנדה אינה טעונה קרבן כפרה והזבה טעונה קרבן כפרה. הנדה דמיה באין מן הטחול או מן הכליות. דם האדום דם שחור. וכמימי אדמה וכמזג באין מן הטחול. ושהוא כקרן כרכום בא [מן] הכליות. והזבה כל דמיה אינן באין אלא מבין קרביה. הנדה מטמאת שתהא נדה תחלה. עד כאן כתבתי מקצת ענין נדה וענין זבה בלשון קצרה כמו שמצאתי בשכל טוב ובחיבור רבינו מנחם. ושאר מכתבו לא ידעתי לבא לסוף דבר. והמבין יבין וישכיל.
